חבר שלי מצא אהבה. אני שמחה בשבילו, למרות שאני לא בטוחה שהוא שמח בשביל עצמו. אהבה זה תמיד כואב, אבל במקרה שלו זה כואב יותר מדי.
אנחנו חברים מהבניין, מהשכונה, מהילדות. הוא צעיר ממני בשנתיים ולכן לקח לי איזה 20 שנה עד שסיימתי להתנשא מעליו והתחלתי להשתנמך מתחתיו. בשנים הראשונות הוא סתם היה הילד העדין והיפה שרקד כמו מייקל ג'קסון, ניגן בפסנתר, עזר לי לחלץ גורי חתולים ממכסי מנוע וביתו היה פתוח בפניי תמיד. הוריו קיבלו אותי בשמחה עצומה, שלא לומר בהקלה, משום שהיחסים המתהדקים בינינו עזרו להם להדחיק את מה שכבר הבינו על אודותיו.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן