על ישי לוי / בהופעה לזכר חופני כהן נכנס ישי לוי לחדר לחבק אותי. התחבקנו והוא השמיע לי בפלאפון גרסה שעשה לשיר שלי "על פי תנועת הרכבות", ואמר: "הגיע הזמן שנעשה דואט". לצערי פיספסנו. כי בקול של ישי היה משהו שלא ניתן היה ללמד בבית ספר למוזיקה, צרידות קלה, שבר קטן, כאילו כל תו עובר קודם דרך הלב ורק אחר כך יוצא אל המיקרופון. הוא לא שר מעל הכאב, הוא שר מתוכו. הדור שלו הגיע ממקום שבו לא תמיד פתחו דלתות. הזמר המזרחי עמד אז מחוץ לסלון הישראלי, דפק על הדלת וביקש להיכנס. ישי היה אחד מאלה שלא רק דפקו, אלא גם נשארו שם מספיק זמן כדי שהדלת תיפתח. במדינה שבה כולנו קצת פצועים ממשהו - מאהבה שהסתיימה, ממלחמה שלא נגמרה, מחלום שלא התממש, ישי לוי היה אחד הזמרים האמיתיים שידעו לתת לפצע מנגינה.
אי־צדק / למרות נוגה וצדק והמפגש המוזר ביניהם, כרגיל צדק מושלם לא נעשה פה. ואיך היה הים, אחרי הכל? דווקא הוא היה קריר ונעים. לא חייבים חלקידיקי, אפשר עתליתיקי, פה. בן בן ואני הבטנו בגלים. נסענו הביתה, ובין תחושת צדק, אי־צדק ונוגה, העצבות מהפרידה מאנשים יקרים לנו, החלה כאמור בבוקר אזעקה. ואז הילד, שלא הלך באותו יום לבית הספר, שאל: "איך הם מסוגלים להמשיך עם זה? מישהו עוד נהנה מהמלחמות האלה?"
הטור המלא של שלמה ארצי מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
