"אני מקווה שאני אבא משתפר, כי זה תפקיד שלא בא לי בטבעיות בכלל. לקח לי זמן להבין את זה. לקח לי גם זמן להבין למה זה לא טבעי לי. אני בן יחיד להורים שמאוד השקיעו בי מצד אחד, מצד שני הם השקיעו בחריץ מאוד מסוים באישיות שלי ובסט הכישורים שלי: אני גודלתי כמוזיקאי מצטיין. התיכנות שלי היה להתרכז במשימה מאוד מסוימת ולהבין שזה קודם להכל, לנגן על פסנתר קדם לכל דבר אחר. אז אני זוכר את הבהלה, את החרדה של 'מה יהיה עם האמנות שלי". אני עד היום מתמודד עם זה.
"לפני יומיים הפגנתי אבהות מאוד רעה, לפחות בעיני עצמי. התפרצות זעם, משהו שבחשבון הנפש של יום כיפור אמרתי שאני לא אעשה יותר אף פעם ויומיים אחרי זה עשיתי. זה מלווה כמובן בהמון אשמה. יום אחרי זה פיניתי חצי יום בשביל לעשות בקרת נזקים לדבר הזה וזה היה הדבר הכי כיף בעולם. ברגע שאתה עם הילד שלך לא תוך כדי שאתה רוצה לעשות משהו אחר, הכל קורה יותר טוב. הכל".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן