שני הרומנים הגדולים של שמואל יוסף עגנון ראו אור משני צדדיה של מלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1939 פורסם "אורח נטה ללון", פרשת ביקורו של בן העיר שבוש, היא בוצ'אץ', בעיר הולדתו המדולדלת והשוקעת ופגישותיו עם צללי האדם המהלכים בחוצותיה, שנים אחדות לפני חורבנה הסופי של הקהילה. הרומן נכתב בתנופה רהוטה במשך כשנה וחצי, ואין לטעות במסר הציוני העולה מסיומו. האורח שבא מירושלים וחוזר אליה מוצא בתרמילו עם שובו לביתו את המפתח של בית המדרש הישן שהתרוקן וניטש — אות לקימומם של החיים היהודיים על אדמת ארץ ישראל לעתיד לבוא.
כעבור שש שנים, סמוך לתום המלחמה, פורסם הרומן "תמול שלשום", שעלילתו מתרחשת בין 1908 ל־1911, בעיצומם של ימי העלייה השנייה, וחופפת את תקופת שהותו הראשונה של עגנון בארץ ישראל. בניגוד למהלך ההתרקמות המהיר של קודמו, ניכר ש"תמול שלשום" העמיד לפני מחברו קשיים עצומים. הביקורת העברית לדורותיה הייתה מאוחדת בהערכתה כי "תמול שלשום" הוא הישגו הכביר ביותר של עגנון. ברוח זו פסק בעז ערפלי בפתח ספרו "רב־רומאן", המוקדש לדיון רב־צדדי בו: "אין הוא רק הגדול, המעולה, העשיר והשלם מכל הרומנים של עגנון, הוא גם הרומן העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם, גם אחד מן הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו בספרות העולם במאה ה־20".
הכתבה המלאה מחכה במוסף ספרות ותרבות בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
