איפשהו באמצע שנות ה-90 היה איזה יום בחייה של אמריקה שכולם עסקו באייל שנתקע בשלג. אלה היו ימים אחרים, לא היה אז טיקטוק שיארגן את הזמן הפנוי בתוך קופסאות ויראליות של 15 שניות, ובארה"ב כולם עסקו בגורלו של אייל אחד. זו הייתה תקופת הכריסמס ושיאו של הסיפור היה חילוץ מופלא של האייל: הוא נקשר ברתמות גדולות ושני מנופים הרימו אותו משני צידיו ומשכו אותו מהשלג. זה היה הרגע שלו. קצת קשה להבין זאת היום, איך ייתכן שכל ארה"ב תעסוק באייל מסכן, אבל בעולם שקדם לאינטרנט בכל תקופת זמן הציבור עסק רק בנושא אחד. סדרה אחת, שערורייה אחת, דמות פוליטית אחת - והרגע ההוא היה שייך לאייל. אבל בעיניי הרגע הגדול באמת בסיפור היה בדיחה של ג'רי סיינפלד שבאה כמה ימים לאחר מכן. שנייה לפני הבדיחה אציין כי בעולם שבו לשנוא את ישראל זה טרנד, ג'רי הוא איש אמיץ ביותר שלא מתנער מאיתנו ולא מתרשם מהניסיונות של כל מיני היפסטרים להטיל עליו אימה עם מהנהר לים שלהם.
אוקיי, אז זו הייתה הבדיחה שלו, היא מאוד עדינה וזו ממש תובנה קלאסית שיש בה את כל מה שנשגב בקומדיה של “סיינפלד”, תהיו מרוכזים כי זה דק. סיינפלד תיאר את האייל קשור ברתמות ונמצא באוויר, מרחף מעל השלג, ואמר שברגע הזה האייל כנראה אמר לעצמו:
אוקיי, אז אני מניח שאני יכול לעוף עכשיו.
בעיניי זו בדיחה נפלאה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
