משלמים גרוש וחצי, מכון תרבות ותיק, נחשב, אחלה דוברים ודוברות. נחמד. הקונספט נקרא "ערב העשרה", או "השראה", עשר דקות לכל דובר, וכותרת הגג המחברת בין כולם: "נקודת מפנה". בסדר גמור. רק שאני יותר אדם של הידרדרות איטית בקו ישר ולא של מִפנים, כך שהתקשיתי למצוא על מה לדבר. בסוף אמרתי, יש לי. אספר איך הפכתי לטבעונית ואהיה הדוברת הכי שנואה של הערב. כעבור כמה ימים התקשרו ואמרו: זה חייב להיות משהו בעקבות 7 באוקטובר.
פחות כיף, אבל פי מיליון יותר חשוב. החלטתי לספר על הקונפליקט שאני חווה כבר שנים, כאם לקצין קרבי, בין ההתנגדות למדיניות הכיבוש לבין ההבנה שצה"ל, כצבא העם, הוא לא תוכנית כבקשתך; ואיפה הייתה נקודת המפנה, הרגע שבו הבנתי שהמלחמה היא בעיניי פקודה בלתי חוקית בעליל; איפה היה הקו האדום, הפנימי, המצפוני שלי. הכנסתי ליומן את התאריך של הערב והתחלתי לחשוב איך אני מדברת את זה. אבל אז קיבלתי מייל נוסף של תיאומים, עניינים, שבסיומו המשפט הזה: "אציין שיש פה רגישות לכל מה שפוליטי, אז צריך להיות עדינים באזורים האלה", סימן של סמיילי בוכה.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
