אמילי: "אני יושבת על הספה ההרוסה שלי במרפסת ומסבירה לרומי על תהליך החטיפה שהיא מכירה כבר בעל פה, אבל סוף־סוף זה חי, מוחשי. זה רגע שאין איך להסביר אותו. להיכנס לבתים שהיו בעצם האוויר שלי, מקום המפלט, ולראות את הבתים מפוררים ואת הקהילה מפוררת - זה שובר את הלב. להסביר לרומי הכל מתוך הבתים היה מצמרר והיה רגע מאוד חשוב וחזק עבורנו. להיזכר ברגע הזה, שבו גלי (ברמן) ישב בקצה השני של הספה וזיו (אחיו התאום) מעֵבר למדרכה ואני מבינה שאנחנו הולכים להיחטף, כל מה שיכולתי לעשות בזמן שישבתי שם ירויה ברגל וביד זה רק להחזיק מעמד ולהיות צלולה כמה שאפשר, כדי להבין מה קורה".
אתן מדמיינות את הרגע שתפגשו את גלי וזיוי? אמילי: וואו, בכל פעם חשבתי מה יהיה אם יפגישו אותנו שם. לא קרה. אבל לא, לא מצליחה לחשוב על זה. לא יודעת אם יהיה בכי, אבל אושר, קפיצות, שמפניות באוויר, חגיגות שאין דברים כאלה". רומי: "ואז, איזה חצי שעה אחרי זה, אני גם איכנס לחדר ואגיד שלום". אמילי: "לא, ישר יבואו, ירימו אותך ויגידו "מי זאת?"
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן