אבינדב בגין קיבל את פניי במבט חשדני ובשתיקה מתמשכת. הביט ושתק. בדיעבד נזכרתי בעדות של אחד מאנשי תנועת החרות, שקראתי במהלך העבודה על הביוגרפיה של מנחם בגין, על האופן שבו מייסד הליכוד נהג להגיב לחבר מפלגה שאיכזב או הכעיס אותו: בגין התייצב מולו עם מבט נוקב מבלי לומר מילה. עד שהמסר הובן.
לא במקרה נזכרתי בכך. מה שעמד ביני ובין מבטו הראשוני של הנכד והבן של בני בגין, קשור גם בספר שכתבתי על סבו. עם זאת, בגין הנכד לא אמר לי מה בדיוק הפריע לו בביוגרפיה, שמבחינתי טומנת בחובה את יתרונותיו וחסרונותיו כאחד של האב המייסד של הימין הישראלי. אבינדב לא הרחיב משום שלהתאכזב מותר, אבל להתלונן לא. ההדר הבית"רי במיטבו. בכלל, לכל אורך השיחה הוא ביקש להיות מדויק, תמציתי, הוגן. רק פעם אחת, כששוחחנו על האופן שבו בגין משתקף בספר, הוא הירהר בקול: "מנחם בגין לא ירד לפרטים? מפתיע אותי שאתה חושב כך".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
