פרידה מאוחרת מהתיכון / לא יודע למה, אבל מכל המאורעות שאנחנו עוברים במהירות, רציתי להגיד שכל אימת שקוברים את הנופלים הצעירים שלנו אני מזיל דמעה כי הם נראים לי נערי בית הספר התמימים והנועזים שסיימו תיכון עכשיו והלכו לצבא, ממש כמונו אז. ועל כולנו נאמר: היינו פעם מה שלא היינו אף פעם יותר. וכשהשבוע קיבלה גם נעמי, נכדתי, תעודת סיום כיתה ט', נזכרתי בפרידה שלי מבית הספר התיכון.
זה היה באוגוסט 1967, אחר מלחמת ששת הימים, לקראת מלחמת ההתשה (למי ששכח, היו גם מלחמות כאלה). באתי לקחת את תעודת הבגרות, שבגלל מלחמת ששת הימים לא ניתנה לנו בזמן. אני זוכר אותי עוצר את אופניי על "שביל הנעורים" מול שער בית הספר התיכון. איש עם כתמים אדומים על הפנים חלף מולי. חשבתי שאו שהוא נפצע בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם או במלחמת ששת הימים. רציתי ישר לכתוב על זה שיר, זה מה שעושים לי מצבים כאלה, ואחר כך נכנסתי לחדר המזכירות ואספתי את התעודה.
הטור המלא של שלמה ארצי מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן