"זה לא יכול להיות", אני בודקת שוב את התכולה של קונטיינר הפלסטיק, "יכול להיות שוולט אשכרה שלחו לי הפעם אשפה?" אני מרימה את המכסה ומסתכלת שוב. וכן, סלט הפפאיה שהזמנתי לרן עדיין נראה בול כמו משהו שהגיע היישר מתוך התחתית של פח הזבל. אי־אפשר לטעות בזה. זה מתחיל בכמות, הסלט ממלא אולי שמינית מהמכל ובעיקר נראה כאילו דרכו עליו הלוך ושוב עם קרוקס של טבחים. שלא לדבר על זה שאני מכירה את הסלט הזה היטב מרוב שיצא לנו להזמין אותו בעבר, ולכן אני יודעת שאמורות להיות בו בדיוק חמש עגבניות שרי. גם אז זו לא בדיוק הייתה כמות נדיבה שתשביע, אבל היום יש רק שרי אחת חתוכה לחצאים. היא שוחה לה שם אבודה בתוך העיסה כמו נמו אדום שמחפש את אמא.
אבל הכי גרוע זה הריח. תוסס. מצחין. ריח ודאי של ריקבון. והנה, עולה בי בחילה, ממש בא לי להקיא כשאני רוכנת מעל הדבר הזה שמתחזה למנה שלגיטימי לדרוש עליה 59 שקלים. "בזמן האחרון", אני חושבת, "יוצא שאני מקבלת את הבחילה הזו יותר ויותר". הנה, רק אתמול יצאתי לסופר השכונתי, ובדרך, על המדרכה, נתקלתי בגופה של עכברוש. הוא פשוט שכב שם על האספלט, הידיים הוורודות והגועליות שלו מופנות כלפי מעלה. "אמאל'ה", צרחתי, כנראה ממש בקול רם כי איזה עובד יצא מהמשרד הסמוך. "אה", הוא אמר ובחן את הגופה באדישות של פתולוג מזדמן ב"חוק וסדר", "יש מכת עכברושים ברחוב בגלל הרכבת הקלה, את תראי עוד מיליונים כאלו עד שהם יגמרו לחפור פה".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
