כולם דמוקרטים. כולם כולל כולם. השמאל הפרוגרסיבי, השמאל המתקשה לבטא את המילה "כיבוש", הבוטים הביביסטיים, שובאל בן גביר וגיסתי. כולם חולים על דמוקרטיה ונשבעים בשמה. בואו. לדיקטטורה הטוטליטרית של צפון־קוריאה קוראים "הרפובליקה הדמוקרטית". אז בגדול, די נשבר לי לצרוח אותה כבר שלוש שנים. הוויכוח על מהותה של הדמוקרטיה התרוקן מתוכן כמו מוסד הנשיאות. נותרה רק הבהלה - בהלתו של הפרט מול תחושת איום ומחיקה. כל אחד משוכנע שעומדים לכלותו.
אז די, נשבר לי. אם ההדגמות שמספקת המציאות לפירוקם של מושגים בסיסיים באזרחות - הנלמדים במערכת חינוך המתוקצבת באופן לא שוויוני ולא דמוקרטי - אולי צריך לדבר ולשכנע, לשכנע ולדבר, על דברים רעננים יותר. למשל על כישרון. כי הנושאים הדחופים, הנוגעים בליבת הפחד, מסתירים את העובדה הפשוטה, הבסיסית, הקודמת לכל אידיאולוגיה, שאנחנו לכודים ומנוהלים על ידי צבר אנשים מאוד, אבל מאוד, אבל ממש, לא מוכשרים.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
