ליהי חן קריאף, מושב ניר ישראל שבנגב המערבי, בית הספר שקמה ביד מרדכי
כִּיתָה ז': להתחיל כיתה ז' זה לעבור מסביבה מאוד מוכרת למשהו גדול ועצום. עצוב לומר את זה, אבל זה גם הזמן היחיד שבאמת למדתי בצורה נורמלית. ואז התפרצה הקורונה. לימודים בזום זה כלום ושום דבר. ואני עוד תלמידה חרשנית - אני לומדת 5 יחידות מתמטיקה, פיזיקה, אנגלית. אבל אי־אפשר ללמוד באמת בזום. מדי פעם, כשכן אפשר היה להגיע לבית הספר, היה המון בלגן - ההורים פחדו לשלוח, והיו שלושה־ארבעה ילדים בכיתה. אני, באופן אישי, אמרתי: "טוב, למה לבוא בעצם. זה לא שנלמד משהו חדש".
כִּיתָה י"ב: חזרנו לבית הספר ביד מרדכי, אחרי שנה שלא היינו שם. זו תחושה של הלם, עברה שנה. הייתה התרגשות באוויר, כי בסוף זה לחזור הביתה. הרגיש כאילו קפצנו כיתה - מכיתה י' ישר לי"ב. זה לא שאנחנו חיים במציאות מושלמת - יש פיצוצים ואזעקות, המלחמה נמשכת. אבל בסוף, חזרנו הביתה.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן