ביום ראשון מתקשר אליי ד', האיש המקסים ששוכר את הדירה שלי. כשאני רואה את השם שלו על הצג הלב שלי נופל. אני יודעת שאין מצב שהוא היה מתקשר אליי סתם ככה. הטלפון שלי מחובר לאוזניות, בדיוק שמתי לעצמי פלייליסט של אייטיז נחות במיוחד כדי להצליח לצלוח את ערימות הבגדים שיש לי לגהץ. אני מנתקת את האוזניות ונזכרת במעומעם שרן באמת אמר לי משהו על טיל שכנראה נפל די קרוב לדירה שלי.
בדיוק ישבנו בסלון אחרי שדישדשנו החוצה מהממ"ד, ורן אמר משהו כמו "וואו, זה לא מטר מהדירה שלך?" ואני לא איזו יזמית נדל"ן שיש לה 600 דירות בתל־אביב, כולי גרושה שהצליחה איכשהו לקנות דירה ישנה ושמה בה את כל הלב שלה. הדירה הזו היא בשבילי תעודה רשמית שאני לא לגמרי קלולס: גם כשאני מרגישה הכי אפסית שלא חסכה אפילו שקל לעתיד ולא הגיעה למספיק הישגים אני יודעת שלא נכשלתי בכל, כי יש לי דירה משלי. וזה גורם לי להרגיש כמו אמא טובה ואחראית, תחושה שאני לא כל כך מכירה בתור זו שתמיד שכחה את המגבונים בבית כשיצאה עם התינוקת שלה. לכן הופתעתי כשהגבתי לרן באדישות לא מובנת.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן