ליל קיץ. אני יושב במרפסת. בחור צעיר וחסון ביותר עובר עם שתי בנות גילו. הם מחזיקים כוסיות יין, שקועים בשיחת חולין ומחפשים מקום לשבת. רואים אותי. מתקרבים. קושרים שיחה. לכאורה תהיה זו עוד שיחת סרק שמתקיימת בין אנשים. אבל זו ישראל, והשנה היא 2025, ושלוש דקות לתוך השיחה, אחרי שהבחור מספר באיזו יחידה מובחרת הוא משרת, זה מגיע: הוא איבד את אחיו. בעזה. אחיו, רס"ר במיל' אברהם אזולאי ז״ל, בן 25 מיצהר ששירת כמפעיל באגר, נהרג בעת שנאבק במחבלים שיצאו ממנהרה בחאן-יונס וניסו לחטוף אותו. אחרי השבעה מצא האח דרך להיכנס לעזה והתעקש להגיע למקום שבו אחיו סיים את חייו. רצה לראות בעיניו את האדמה שעליה נשם את נשימותיו האחרונות.
השיחה הולכת פנימה. אל משעולי הלב. אנחנו מדברים על אחיו, על המלחמה ועל השכול. אני מחבק אותו ונותן לו נשיקה, מסתיר ממנו את הדמעה שזולגת מעיני כשהוא ממשיך בדרכו עם החברות שאיתן הגיע. דמעה על אחיו ועל הכאב שלו ושל הוריו, דמעה על כל הדור הזה שנדרש להילחם כמעט שנתיים ברציפות במחירים בלתי נתפסים.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן