10 בספטמבר 2024, אחרי שמונה חודשים במנהרה, אנחנו עוזבים אותה. משעות הבוקר אנחנו שומעים את השובים אורזים. אנחנו מציצים מהחלל שלנו ורואים אותם מכניסים לתוך התיקים שלהם קופסאות שימורים, ציוד רפואי ובקבוקי מים. אחרי שעתיים שהם אורזים, הם נכנסים לחלל שלנו ופוקדים עלינו לארוז גם את הציוד שלנו. הם לא מסבירים לנו לאן הולכים, לא מסבירים מתי, לא מסבירים למה. ואנחנו לא מעיזים לשאול.
אנחנו אוספים את המעט שיש לנו לתוך שקיות ומתכוננים ללכת. השובים שוב מסבירים לנו שתכף נתחלק לזוגות ושכל אחד מאיתנו ילך עם שובה אחר. הם מבהירים לנו שאנחנו הולכים בשקט, שאסור לנו לענות לאנשים ברחוב, שאסור לנו להסתכל מסביב, שאנחנו צמודים לשובה שהולך איתנו ושלא נעז לברוח או לעשות בלגן, כי זה יסתיים עם כדור בראש. אני שומע אותם ורק חושב על המדרגות הגבוהות שבהן ירדנו לכאן. הגוף שלי עדיין כואב מהמכות ש"הפח" נתן לי, אני עדיין מתקשה לנשום, ומאמץ הטיפוס מפחיד אותי.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן