הבופור שוב / לפעמים "זה לא עושה שכל", כלומר לא הגיוני, מה שקורה פה. אתה משפשף את עיניך. נזכר. זוכר. לא שוכח. באמת שוב חזרנו לבופור? אני מחטט בזיכרונותיי הישנים ונודד איתם לערב מלחמת לבנון הראשונה. במוצאי שבת (תחילת שנות ה־80) התלוויתי לעיתונאית מיכל מירון ז"ל למסע ביריד הספרים בירושלים. בדרך נסענו ברכבת. צחקנו אחד על השני. ביזבזנו את מיטב כספנו על קפה בבתי קפה. התפלספנו. הערצנו יופי, זיפתיות, שושנים אדומות, בני אדם מיוחדים במינם. יש אנשים כאלה שאוהבים לגעת בדפי ספרים, אפילו לא לקרוא בהם. זה אני.
ביריד עצמו היה ריק יחסית. מעט ישראלים נגררו בין הדוכנים הקרירים. ככה זה בירושלים, מישהו זוכר איזה חודש זה היה? מה שהיה ברור, שריח מלחמה היה באוויר הדחוס, כלומר חשנו את פעמי המלחמה. חכי שנייה, אמרתי ונעצרתי אינסטינקטיבית ליד דוכן מלא בספרי קודש ורכשתי שני ספרים על הרב'ה מאיר שפירא, אחיה של סבתא שלי, זה שהנהיג את לימוד הש"ס שקרוי הדף היומי. ואז, ממש לפני שיצאנו מהיריד, התקרב אלינו גבר צעיר ונאה ותרמיל על כתפו. מיכל חיבקה אותו. "זה גוני הרניק", הציגה בפניי את הבחור שעמד בנונשלנטיות, כמו גיבור סרטים בטרם צאתו לקרב. "אני בדרך ללבנון", אמר. לא היו סימני אימה בפניו. רק בפניי. באותו שבוע נהרג סרן גוני במוצב הבופור, שכוחות צה"ל הגיעו אליו לאחרונה שוב.
הטור המלא של שלמה ארצי מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן