"למה בעצם אתם לא מתחתנים?” היא שואלת אותי, והרוח של הים פורעת את תלתליה השחורים והיפים. אני כל כך מופתעת מהשאלה שלה, שאני שוכבת על החול ולא יודעת מה לענות. החברות הוותיקות שלי בחיים לא היו שואלות אותי משהו כזה, הן מכירות אותי כל כך הרבה שנים שאני בשבילן בערך כמו תיק עור אהוב שלוקחים כל בוקר לעבודה - עובדה מוגמרת שאין טעם לפשפש בה יותר. אף אחת מהן בחיים לא תעלה על דעתה לשאול אותי למה רן ואני לא מתחתנים, ומה הגובה המדויק שלי, או למה בחרתי לקרוא לבת שלי בשם הישראלי הסאחי ביותר, מאיה, כשכל ההיריון חלמתי על שם מקורי כמו עיינה או לילי. הן יודעות היטב שמה שכל מה ששכחת לשאול בהתחלה, אין טעם לשאול 23 שנה אחר כך.
רw היא חברה חדשה שלי, חברה שהכרתי בעקבות 7 באוקטובר. רן ואני באנו לראיין אותה אחרי שרצחו לה את אחותה הקטנה והאהובה עליה מכל ואת הגיס שלה, בטבח בקיבוץ. זה לקח חמש דקות עד שהתאהבתי בה לגמרי, ובאמת היה בה כל מה שאני אוהבת בנשים - היא הייתה חכמה כמו גורו, דיברה כמו משוררת, ובעיקר הייתה לה אנרגיה כזו של חופש מוחלט, של אישה שתמיד תישאר פרא לגמרי.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
