היה איזה רגע בטקס שהזמנתי את נטע אפשטיין לשאת דברים. שזה בלתי אפשרי, כי הטקס היה לזכרו. נטע נרצח בכפר עזה ב־7 באוקטובר, כשקפץ על רימון כדי להציל את ארוסתו. עוד אחד מסיפורי הגבורה הבלתי ייאמנו שקרו פה: הם היו בממ"ד ולפתע הושלך פנימה רימון. נטע צעק "רימון!" וקפץ עליו. ארוסתו המקסימה ניצלה. בכל מקרה, במקום לקרוא לאמו איילת לשאת דברים, קראתי בטעות לנטע. זה היה רגע נחמד, כי צחקנו על כך שזה מה שקורה כשמזמינים אותי להנחות אזכרה ולא את דן כנר, וחשבתי שבטח נטע, שהקשר עם משפחתו נוצר לאחר ששלחו לי תמונה של חדרו המפויח עם ספר שלי על הרצפה, היה צוחק מהטעות הזו.
נטע היה עלם חמודות, ילד רגיש מתוק ומלא הומור. הוא שירת בצנחנים והתנדב הרבה עם תלמידי חינוך מיוחד. לזכרו הוקם כעת מרכז הדרכה לצעירים העוסקים בחינוך מיוחד בכפר נהר הירדן. מי שהסיר את הלוט היה סבא של נטע, עמוס. מה שלומך, שאלתי אותו, ועמוס ענה שלא קלה לו הבדידות. היינו 62 שנה יחד, אני ואשתי, הוא סיפר. ב־7 באוקטובר היא נרצחה לידי.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
