מחוץ למה שהיה ביתה של דורון שטיינברכר בכפר עזה מבצבצים שני פרחים ורודים. במבט ראשון, הגיוני: קרני שמש אדיבות של יולי, צל במידה נכונה, בריזה נעימה של בוקר. במבט שני אין שום דבר טבעי בשני הפרחים הוורודים האלה, שצומחים באין מפריע בתוך פיסת גיהינום עלי אדמות. מסביבם אדמה חרוכה. בטון מפורר. שברי קיר שחושפים יסודות של מבנים שפעם החזיקו חיים. טוסטר שרוף. ערימת בגדים שממתינים לקיפול. כפכף בודד בין קוצים. חלון ממ"ד מחורר קליעים. מאחד החורים מבצבצת שממית. הטבע לא עומד מלכת, אבל הזמן במתחם מגורי הצעירים של כפר עזה עצר ב־7 באוקטובר 2023. שקט מקפיא עצמות עוטף את מה שהיה פעם המקום הכי רועש בקיבוץ. מזכיר שכאן גרו בכיף, עד שנטבחו, או נחטפו, או נהרגו מאש כוחותינו. מפנה מקום רק לצלילי המלחמה שמעבר לגדר, שם עדיין נמקים חטופים ישראלים.
וליד שני פרחים ורודים שצומחים כאילו הכל כרגיל, עומדת אישה צעירה שלמדה על בשרה מחדש מושגים כמו זמן, אימה, ציפייה, אכזבה, עסקת חטופים. דורון שטיינברכר הייתה 471 ימים בשבי חמאס. לפני חצי שנה שוחררה יחד עם רומי גונן ואמילי דמארי. עכשיו היא כאן, על הריסות חייה הקודמים, כדי לדבר.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן