אני מנסה לפעמים להסביר לְמה אני מתכוון כשאני אומר שאנחנו צוחקים כדי לשרוד, אבל השבוע שמענו כולנו דברים שמסבירים את זה טוב יותר מכפי שאני אוכל אי פעם: כשחטופים חזרו לישראל בסיבוב הראשון, הם שאלו את אלה שנותרו במנהרות בעזה מה למסור למשפחותיהם. לירי אלבג, כך פורסם השבוע, ביקשה שימסרו לאחותה שלא תיגע לה בנעליים. בעיניי זה רגע מופלא ומושלם ומלא עוצמה וקסם. רגע נשגב של קומדיה יהודית שהיא לפעמים המפלט היחיד שלנו במציאות נוראה.
אנחנו אשכרה צוחקים כדי לחיות. לקחו לה, ללירי הגיבורה, את כל מה שאפשר לקחת לאדם, אבל אי־אפשר היה לקחת לה את ההומור, וממילא את התקווה. בדיוק במקום שבו יכלה להישבר, היא בחרה בבדיחה שבוודאי נתנה כוחות גם לבני משפחתה להמשיך להילחם.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
