העולם מתחלק לשניים: אנשים ריאליים ורגועים שמקבלים את החיים כמו שהם, ואלו שיש להם ציפיות מוגזמות. אני לצערי שייכת לסוג השני. ולכן אני יושבת עכשיו באוטו של אחי בדרך חזרה מארוחת החג בחיפה ומנסה שאף אחד לא יראה שיש לי דמעות בעיניים. "מה יש לך?" שואלת גיסתי. היא בן אדם כל כך רגיש ומדויק שכלום לא חומק מעיניו. "כלום", אני אומרת לה, "אני סתם עייפה". גיסתי שולחת יד לאחור ומלטפת לי קצת את הרגל. זו מחווה אנושית יפה, המטרה שלה היא להראות לי שהיא איתי, ובכל זאת אני מרגישה כל כך לבד בנסיעת הלילה החשוכה הזו על כביש החוף.
זו בדידות מהסוג הכי גרוע, זו שתוקפת אותך דווקא כשאת הכי לא לבד שיש. כלומר, מוקפת באנשים שאת הכי אוהבת בעולם. ברכב יושבים אחי וגיסתי, שהתמזל מזלי שהם גם החברים הכי טובים שלי, האחיינית האהובה שלי וכמובן הבת שלי. בדידות היא תמיד שתיקה, אתה כלוא בתוך עצמך כמו בנעילה אוטומטית ולא מסוגל לאותת החוצה ולבקש עזרה. אבל כולם עייפים ולמי יש כוח לשמוע את הפרטים הקטנים של העלבון שלי, עלבון כל כך מטופש וייחודי לי שאיש לא ימצא בו עניין.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
