זה יהיה טור עם מחשבות שצפו בשבוע המרגש שעברנו, אבל אני מבטיח לסיים בהפוגה קומית חסרת חשיבות, כי הלב, הוא באמת כבר עומד להתפקע. כמה אפשר לשאת את משחקי הדיונון שהפכו לחיינו. לא נשרוד אם לא נעסוק גם בזוטות.
אבל אתחיל מכך שאספר כי בשבת שעברה, עוד בטרם ראינו את שלוש הבנות בבית, חבר שלח לי פרטים של אחד מהמחבלים שמשוחררים בעסקה. הסתכלתי ולא הבנתי מה יש בזה. זה הרוצח של שלום שרקי, הוא הסביר. פתאום המושג הערטילאי "שחרור מחבלים" קיבל אצלי משמעות קונקרטית. אני עוד זוכר את משפחת שרקי הולכת לבית המשפט לדיונים. היה חשש שהרוצח הנתעב יימלט ממלוא חומרת הדין. עורכי דינו ניסו לטעון שהוא לא בריא בנפשו. אבל הוא קיבל מאסר עולם, וזה סיפק להם מעט נחמה. והנה, כעבור תשע שנים בלבד, הוא יהיה שוב אדם חופשי. זה לא משהו שצריך לשנות את העמדה העקרונית של מישהו, אבל זה מחדד את חוסר הצדק והזוועה שאנו עוברים. אבל כמו שאמר חברי יאיר שרקי באצילותו כי הרבה: אחי איננו, אבל רומי חיה ולכן טוב שהעסקה יצאה לפועל.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
