בשבת השחורה של 7 באוקטובר, רק בשמונה בערב ראתה ליאת רוזן־רפאל את יובל, בתה הבכורה, יוצאת מהמכונית של אביה, צביקה, וצועדת על שתי רגליה לחדר המיון בבית החולים מאיר. אביה היה זה שנסע לתחנת המשטרה באופקים והחזיר למרכז שתיים משורדות הנובה שהצליחו לצאת בשלום מהמיגונית שבה התחבאו, שעות ארוכות, מתחת לגופות של נרצחים. ליאת נתנה מבט אחד ביובל והרגישה שיד אלוהים נגעה בשתיהן.
"יובלי נבטה ברחמי כשהייתי בת 24", היא מסיטה לאחור את שיערה כדי שלא יפריע לה להפליג על גלי הנוסטלגיה. "לא תיכננתי להרות בגיל כל כך צעיר, אבל הייתי בשלה לאימהות ונתתי לה את כל כולי. בגיל שבעה חודשים היא כבר אמרה שתי מילים, 'אדו' שזה כדור ו'אבא'. כל מי ששומע את זה בטוח שאני משקרת או סתם מגזימה, אבל יש לי את זה מצולם. ובגיל עשרה חודשים היא שרה את השיר הראשון שלה, 'פיל פילון אפו ארוך', יש לי הקלטה. לא דמיינתי אותה כזמרת, בטח שלא בתור המקום השני באירוויזיון, אבל הבנתי שהילדונת התברכה ביכולת שפתית. בגיל שנה היא כבר דיברה במשפטים שלמים".
הכתבה המלאה מחכה במגזין שבועות בגיליון החג של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
