תראו, אני לגמרי מבין: אחרי 7 באוקטובר אי־אפשר היה שלא לצאת למלחמה, חרף מחיריה הקשים. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא להכניס חיילים לעזה, למרות שידענו שחלקם לא ישובו מהקרב. לשם כך אנחנו מחזיקים צבא, כדי שאחרי טבח נוראי כל כך, נדע לגבות מחיר. לא הייתה ברירה אחרת. אם בתודעה ההיסטורית לא היה נצרב שהמקום שממנו יצא פוגרום אכזרי כזה נגד ילדינו נהרס עד היסוד - היה מתרחש טבח נוסף בהקדם. זה היה המצב אחרי השבת ההיא. האם המצב כעת דומה?
אני שם בצד את הדיון על עסקת החטופים, וממסגר את השאלה הבאה: האם נכון להפעיל שוב את מכונת המלחמה באותה דרך שבה היא הופעלה, ולאבד מדי יום חייל או שניים או יותר?
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן