יש לי חבר שיש לו חבר שהתחיל להסתובב עם שלט של החטוף אריאל קוניו. "הוא לא זז מהבית בלי השלט", חבר שלי אומר לי על חבר שלו. "לוקח איתו את אריאל קוניו לכל מקום. מסתובב איתו ברחוב, הולך איתו לים, מראה לו את העיר, יושב איתו בבית קפה". מערכת היחסים בין חבר־של־חבר־שלי לבין החטוף מקיבוץ ניר עוז לא יודעת עליות או מורדות; היא יציבה. הם עושים יחד הכל, גם אם קוניו בעזה והחבר בתל־אביב.
מה בעצם קורה עם החבר־של־החבר־שלי? קורה איתו מה שקורה להמון אנשים סביבי: הם מאבדים את זה. משא העצב, הזעם וחוסר האונים מכריע אותם, והם לא יודעים יותר מה לעשות ולאן להוליך את כל זה. אז הם עוברים לחצי משרה כדי להפגין בחצי השני, או גוללים ברשת רוב שעות העֵרות, או מפסיקים לגמרי לצרוך חדשות ו"רואים רק סדרות", או שהם פשוט נכנסים למיטה בתשע וחצי בערב ומתעוררים מוקדם מדי בבוקר ושוכבים שם בהבעת "אני לא אני כרגע".
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן