"מי שלא איבד, לא יבין", אומר ליית' חמדון מעארה. "אני רואה את אח שלי בכל מקום. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ושומע את הקול שלו. אני חושב עליו באובססיביות ולא מצליח לשחרר אותו". רק בן 13, אבל קולו הצרוד שקט ורציני ובעיניו שראו יותר מדי מבט מבוגר ועייף. "אני זוכר הכל", הוא אומר. "מוחמד נהרג ממש מול הבית. אנחנו גרים בין שתי משפחות מסוכסכות, וכל הזמן יש יריות. באותו לילה, כשהיריות התחילו, אח שלי רצה לצאת ולראות מה קורה. אבא שלי לא הסכים שייצא, אבל בסוף אח שלי יצא. זה היה בחמש בבוקר. כדור פגע בו בעורף ויצא לו מהפה. הוא מת במקום. כל יום אני עובר שם".
האח, מוחמד חמדון, היה בן 21 כשנרצח לפני כחמש שנים וחצי. הרוצח מעולם לא נתפס. "קודם הייתי חזק", אומר ליית', "אבל עכשיו אני חלש מאוד. יש לי נסיגה בכל דבר. אני חושב הרבה על החיים ואיך ממשיכים הלאה. נותנים לך פסיכולוג בשביל שתירגע, אבל לשכוח אי־אפשר והזמן לא עוזר".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן