בשנות השפל הכלכלי הגדול בארצות־הברית ביקש רוזוולט בנאום הבחירות שלו לנסוך תקווה באזרחים ואמר: "הדבר היחיד שיש לפחד ממנו הוא הפחד עצמו". נשמע נהדר, נכון? וגם מוּכר. גרסאות שונות של אותה שטות הרי פורחות בכל מיני מחצבים רוחניים, פסיכו־פילוסופיים. המון אנשים שקפצו ראש לתוך הפחד - יציאה בשאלה, יציאה מהארון, גירושים, נישואים, ניתוח אף - מעידים שזה נכון, שלקראת הוא אירוע מפחיד יותר. רק העניין הוא שלא תמיד. לפעמים הפחד מהפחד – נניח מהאפשרות שמחבלים יפרצו לך את דלת הממ"ד – מתגלה כהרבה פחות גרוע מהמציאות שבה גם אחרי למעלה מ־600 ימים אתה זרוק מתחת לאדמה מופקר לגורלך, נמוג מזיכרונם של האחראים לחטיפתך.
אני עוד לא יודעת איך המלחמה הזו תיגמר, אבל בינתיים אני לגמרי מזדהה עם השטות. עד לרגע כתיבת שורות אלה - יום שני בערב - זה פחות נורא ממה שדמיינתי. מה דמיינתי? פטריית עשן ענקית, מלוא כל הארץ כבודה, היוצאת מסלון הבית שלי. כי כשדמיינתי מלחמה עם גוליית, הגדול כמעט פי 80 מאיתנו, זה היה כמו לדמיין את הקץ. שום סיכוי. והנה, הדמון הגיע סוף־סוף ומסתבר שמדובר "רק" ברולטה הרוסית המחרידה שהיא תמצית חיינו כאן מאז 7 באוקטובר, בהתקפי לב קולקטיביים ובתמונות שכמו לקוחות משג'עייה. אבל החיים קורים ובתי הקפה פתוחים. הלילות אמנם ארוכים וקשים, אבל האספרסו נשאר קצר.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן