כשפרצה מלחמת לבנון השנייה היה חנוך דאובה (46) מפקד פלוגה א' בגדוד 53 של חטיבה 188. ב־8 באוגוסט 2006, בעיצומה של הלחימה בבינת־ג'בייל, נפצע אנושות סמ"ר מורן כהן מאשדות יעקב, לוחם בגדוד הסיור של הצנחנים. במהלך ניסיונות החילוץ נהרג סמ"ר אורן ליפשיץ ז"ל מקיבוץ גזית. מח"ט הצנחנים פנה אל מג"ד 53, סא"ל משה כץ, וביקש ממנו סיוע בחילוץ הפצוע. דאובה התנדב לעשות זאת. כדי לסכן כמה שפחות חיילים החליט לצאת עם טנק בודד - הוא ושלושה אנשי צוות.
אחד הרגעים הקשים ביותר עבורו היה כאשר התבשר כי מורן ז"ל מת מפצעיו במסוק בדרך לבית החולים. "מאז אין יום שאני לא שואל את עצמי מה עשיתי לא בסדר", אומר דאובה. "אם הייתי מגיע יותר מהר, אם הייתי נוסע שמאלה במקום ימינה, אולי הוא היה היום בחיים. אמרתי את זה להורים שלו, ניצה ושמוליק. אני מקווה שכל המפקדים בצה"ל עושים כמוני, ולא הולכים לישון מבלי לחשוב אם עשו הכול כדי להחזיר את האנשים שלהם הביתה בשלום".
עשית כל מה שאתה יכול. וקיבלת על זה את עיטור העוז. "מה עוזר לי העיטור הזה אם מורן לא שרד? אני יכול לקנות איתו בסופר? הוא תלוי אצל ההורים שלי באיזה חדר. אני נכה צה"ל 50 אחוז על פוסט־טראומה. זה כמו משקולת ענקית על הגב שלך. אתמול הלכתי לאסוף את הבת שלי מבית ספר וקלטתי מישהו הולך בצד השני של הרחוב. הייתי משוכנע שזה בנג'י (רס"ן בנימין בנג'י טרקניסקי ז"ל), שנפל בבארי כקצין אג"מ חטיבה 7. הוא היה אצלי מ"פ כמעט שנתיים. התחלתי לרדוף אחריו. בסוף נפלתי על איזה ילד מסכן מתל־אביב. הרוחות האלה הן חלק מהחיים שלי. אני הולך לישון איתן בלילה וקם איתן בבוקר. בכל בוקר, אני קם בצומת אדוטית־יזריס בבינת־גבייל. לא משנה אם אני בלונדון, בת"א או בדירה שלי בגני תקווה".
הכתבה המלאה מחכה במוסף החג בגיליון יום כיפור של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן