700 ימי מלחמה, ואני מודה שעדיין לא מצאתי מסילות לליבי לרחם על סבלה של עזה. ליבי לא גס כמובן בכאבם של חפים מפשע, אבל גם בחלוף כמעט שנתיים, עומד לנגד עיניי ההמון צמא הדם שהגיע בבוקרו של אותו יום ארור ושחט בדם קר את אנשינו ונשותינו וילדינו היקרים. שחט ואנס ובזז וחטף. ולא היה שם אחד שהתנגד או פיקפק, כל עזה ששה ושמחה נוכח נהרות הדם שלנו שנשפך כמים. אין לי שום רצון לראות חפים מפשע נהרגים ואין לי שום עניין ברעב שיהיה בעזה, אבל גם בחלוף 700 יום לא התקררתי, לא שכחתי וגם האמת הפשוטה לא השתנתה: יש דרך קלה מאוד להקל את סבלותיהם של העזתים והיא להשיב את החטופים. בידיהם הדבר.
900 חיילים נפלו מאז 7 באוקטובר. חלקם שילמו בחייהם בגלל שהצבא שלנו מוסרי, יש יאמרו מוסרי מדי. חלק מהחיילים האהובים שלנו נשלחו לסרוק בניינים, כי הפְצצה מהאוויר הייתה מסכנת בלתי מעורבים. הלב שלי מושקע בכאב המשפחות שלהם. בכאב החטופים. בכאבם של הלומי הקרב. יש בעולם מספיק מי שירחם על העזתים. עניי ושבורי הלב של עירך - קודמים.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
