אריה היקר,
כתבתי פה בעבר טור שהיה מיועד אליך בפנייה אישית, מתוך מחשבה שאולי תקשיב, שאולי בגלל שהטור מופנה אליך תקרא בו בנפש חפצה. זה היה אחרי 7 אוקטובר, הצבא היה זקוק לחיילים, והאמנתי שאם דבריי לא ינוסחו בלעג או בזעם, תמצא בהם אמת. כתבתי את זה כמי שגר ביישוב ש־11 מבניו נפלו בקרבות. כתבתי את זה כהורה לשני חיילים בקבע, כדוד לכעשרה אחיינים שהיו בעזה ובלבנון. כתבתי את זה כמי שפגש כל כך הרבה פצועי מלחמה, צעירים שסיפרו לי איך למרות שאיבדו רגל או יד הם לא מתחרטים והיו יוצאים שוב לקרב, כדי להגן על האומה שלנו. כתבתי את זה אחרי שפגשתי אמהות במחלקת פצועי ראש, מטיילות עם ילדיהן שיושבים על כיסאות גלגלים ללא מבע.
חשבתי שלא יכול להיות שליבך ייאטם לקריאה נואשת של ציבור ענק שנושא בנטל ולא מסוגל לעשות זאת לבדו. לא האמנתי שבזמן שישראלים יוצאים לקרב בצו 8 בידיעה שלא בטוח ישובו, אתה תפנה את מבטך. היה בי חלק שלא יכול להאמין שידנו המושטת לעזרה תזכה להתעלמות. אתה הרי יודע שהמילואימניקים קורסים. אתה יודע שהם עושים חודשים רבים של קו. ואתה אדם עם לב, כך רציתי להאמין. ולא תשיב פנינו ריקם. לא חשבתי שתקרא לגיוס כללי של המגזר החרדי, אבל חשבתי שתעשה משהו. תתחיל תהליך. תעודד בשתיקה את מי שלא לומד להתגייס. תבקר בחטיבת חשמונאים.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן