איך שאני רואה אותם, אני מרגישה איך הוא עולה בי שוב. הזעם. אני רוצה להרוג אותם, פשוט ככה, לגשת לזה שהכי קרוב אליי ולצרוח עליו ככה שהוא יתגעגע להתקף הנזיפות של אמא שלו בכל פעם שהוא דורך לה ברטוב. אבל אז הנהג של האוטובוס דופק ברקס פתאומי וכולנו קופצים באוויר כמו לוליינים של סירק דה סוליי. כשאנחנו נוחתים מהקפיצה, אני תופסת מבט של גבר בגילי שעומד במרחק כמה סרדיני אדם אומללים ממני. הוא מחייך אליי קלושות, מניד בראשו אל חבורת הנערים שיושבת על רביעיית המושבים לידנו כאומר "את ראית דבר כזה בחיים שלך?" "לא ייאמן", אני מסמנת לו בחזרה עם הראש, וקצת מתעודדת. כי הנה, למרות הבהמיות הבלתי נתפסת שבלנסוע ככה, באוטובוס דחוס שמזכיר יותר טנדר ארגזי תרנגולות, הצלחתי לכרות ברית עם עוד אדם שמרגיש כמוני.
"איזו טעות עשיתי", אני חושבת, "לא הייתי צריכה לעלות על האוטובוס הזה בכלל". ובאמת, הייתי צריכה להמשיך ללכת הביתה ברגל, אבל שנייה לפני שלקחתי את הפנייה לרחוב הראשי קיבלתי טלפון מחברה, והקול שלה היה כל כך נמוך ומוזר שישר ידעתי שקרה משהו. היא סיפרה לי שחברה משותפת שלנו נלקחה באמבולנס לבית החולים לפני כמה שעות, פשוט התמוטטה בסלון הבית שלה וקרסה על הרצפה חסרת הכרה.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
