באוגוסט 2005 הייתי אישה צעירה בשנות ה־30 שלה, נשואה טרייה. כמה חודשים אחרי ההתנתקות איכנס להיריון עם ילדתנו היחידה, ומשם תתחיל סחרחורת משוגעת של רגשות, תובנות ואכזבות שאני לא אדע באמת איך לנהל אותם. יהיו שם הפליאה וההתפעמות של הלידה, ואז נגלה שהתינוקת חולה ויגיעו הפחד הכי גדול שהרגשתי בחיי ושבוע וחצי בטיפול נמרץ.
אחרי זה נחזור הביתה ואני אגלה שעם כל הכבוד לפמיניזם שלי, הכל עומד להשתנות לי. אישאר בבית לטפל בתינוקת והוא יחזור לעבודה שלו אחרי שבוע, ובעיקר אני אגלה שלא משנה כמה מקסים, רגיש ושוויוני הוא נראה לי כשהכרתי אותו והוא הודיע שאין לו בעיה לבשל ולנקות אפילו יותר ממני, בסופו של דבר הוא ייראה מבואס כשיסתכל עליי שמה את החיתול של התינוקת מהצד הלא־נכון, ומשהו בטון שלו ישתנה כשהוא יגיד בעייפות כזאת של גבר שאיכשהו הצליח להתחתן עם אישה מזויפת שהיא חתולה בשק, "אבל איך את לא נהנית להישאר איתה בבית? אמא שלי אמרה שזו הייתה התקופה הכי יפה בכל החיים שלה".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן