הנה כל מיני סימנים לזה שאת סובלת מהפרעת וולנס - את מוצאת את עצמך מספרת לאנשים זרים את כל שגרת הבריאות שלך במשך יותר משתי דקות ברצף. את מנדבת להם מידע ועצות על פיטנס שהם לא ביקשו, ולאורך כל הזמן הזה את מרגישה איך משהו נעים וחם ממלא לך את הבטן. הדבר הזה שאת מרגישה? זו תחושת הניצחון, את יותר טובה מהם, את תישארי צעירה גם בעוד עשר שנים, כשההיא תרקיב ותעלה עובש. והניצחון החם הזה בבטן? הוא־הוא השליטה שלך, שיצאה משליטה והפכה להפרעה של ממש. מי שבאמת אוהבת ספורט ונהנית להאכיל את הגוף שלה כאילו שהוא מקדש טהור, עושה את זה בשקט. היא לא צריכה למצוא אנשים זרים כדי לספר להם בנוקדנות כמה היא מצטיינת. את לא אמורה להתחרות בכל יצור אנושי מסביבך כל עוד את חיה.
זה מה שעובר לי בראש כשהיא קוראת להליכה האהובה שלי "כלום". פעם, כשהייתי טיפה דומה לה, וזו הייתה התקופה הכי עצובה ולא חושנית שהייתה לי בחיים, אמנם מעולם לא הייתי אוונגליסטית פיטנס שמטיפה לאחרות כמוה, אבל כן הלכתי במשך שעות על חוף הים או ברחוב, מודדת את הצעדים שלי בתוך המסך, לא רואה לא עצים ולא כחול. הייתי חוזרת מהליכה של שעתיים בלי חיוך ובלי חדווה, ומתיישבת לאכול את ארוחת המנצחות שלי, פריכית עם סלט טונה. אמנם זה הרגיש כמו ללעוס את אחת מעבודות היצירה של מאיה מֵהגן - ובאמת, אחרי כמה חודשים נכנסתי לג'ינס בשתי מידות פחות - אבל רן לא מצא אותי יפה יותר. להפך. הוא די איבד בי עניין. "איבדת משהו ממך", אמר לי כשסוף־סוף העזתי לשאול אותו מה קרה לנו, "את לא שמחה יותר, רק הישגית יותר. אני מתגעגע לאישה הישנה שלי, זו שאהבה עוגות קרם, שהתרגשה שיש סטייק וצ'יפס לארוחת ערב, שרצתה לחיות ולא רק לשלוט".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
