יצחקי נכלאה במיראפלורס ב־1997, אחרי שנתפסה עם עשרה קילו קוקאין בלה־פאז, העיר שאליה הגיעה רק שבוע קודם לטיול עם בן זוגה דאז. שרשרת האירועים מאותו רגע גזלה ממנה את החופש והשליטה על חייה. תוצאה קיצונית לתרחיש שהפך למוכר, עם פרשות שעולות תדיר על צעירים שמבריחים סמים בשביל כסף קל, כמו בלדריות המזוודות הוורודות שנעצרו ב־2023. אבל גם יצחקי (52), שסיפור חייה המטורף מקבל בימים אלה את הגרסה הקולנועית שכל כך מגיעה לו, מודה שהתסריט יכול להישמע מופרך מרוב תפניות, ושנדרשו לה שנים לעבד את מה שעבר עליה.
מקועקעת כולה ומפויסת מאוד, היא גרה היום בבת־ים ובחרה שלא להקים משפחה משלה. פוסט־הטראומה מהכלא הבוליביאני, כך היא מספרת, עדיין מרימה את ראשה גם 30 שנה אחרי. "אני לא ישנה כל כך טוב, ולא מורידה נעליים. תמיד בהיכון. לא הולכת יחפה, אפילו לא בבית שלי. בכלא את לא יכולה להיות יחפה, את חייבת תמיד להיות עם נעליים ודרוכה למקרה שיש מכות או שמישהו מתקרב אלייך יותר מדי. אני בחיים לא אוריד נעליים היום בבתים של אחרים, גם לא אצל בני זוג שהיו לי, שתמיד היו צוחקים עליי שאני עם נעליים עד השנייה שאני נכנסת למיטה".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
