הם לא התחילו המונים. הם התחילו כמיעוט קטן, מלהיב, יפה, חולם, מגשים, רומנטי. הם חיו, עד לפני שנים ספורות בלבד, בפינות חי, פינות ליטוף ופינות נסתרות אחרות. לאף אחד לא היה איתם שום עניין. פה ושם ראיתם טווס או זוג טווסים, לרוב מאחורי גדר, ולעיתים נדירות, כמו קשת בשמיים, ראיתם טווס זכר מניף זנב פרוש לרווחה, וכמעט הפלתם את הנייד מרוב התרגשות וחיפזון לצלם.
כל זה השתנה במהירות כשפינות החי והליטוף באינספור יישובים חקלאיים נסגרו, פשטו רגל (לרוב של ארנב) או סתם סבלו מאובדן עניין ציבורי, ו"מה שהתחיל מכמה טווסים שמישהו הביא לפני איזה 20 שנה והם השתחררו וגדלו והתרבו, הפך למעל 150 אצלנו ביישוב, משהו מטורף, להקות שהכלבים מפחדים מהן – תבוא תראה, זה מדהים, הם מסתובבים במושב בכנופיות ובעיקר מחסלים לנו את הגינות, עולים על הגג השטוח שלנו וצווחים משש בבוקר. זו חיה שפעם התלהבתי ממנה, והפכה להיות עוף מאוס ממש. היום אני קוראת להם חמאס ולא טווס", אומרת מיכל ארצי מניר בנים.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן