עבר בסך הכל חודש מאז שהתחלתי. אני על המינון הכי נמוך ויש לי תופעות לוואי - כאבי ראש, שינה משובשת, קצת שלשולים, קצת עצירויות - אבל כמו בהתאהבות, אני לא סובלת כמו כמה שאני נהנית. כן קראתי את רשימת האזהרות - עיוורון?! דלקת בלבלב?! - אבל אני מרגיעה את עצמי שגם כדור נגד כאב ראש בא עם רשימת תחלואים. וחוץ מזה, מה כבר יש לראות, עוד פרובוקציה של בן גביר? ומי אמר שצריך לבלב?
ההכרה של הממסד הרפואי בכך שאני אדם חולה נעימה לי. אני מרגישה שאמא שלי מרחמת עליי ומלטפת לי את הראש. שינוי כיוון האצבע המאשימה הוא מבורך. סליחה, חבר'ה, אבל יש לי את נגיף התרבות המערבית. זאת לא אשמתי שקשה לי לסתום את הפה. זאת העוֹדְפוּת אשמה. 300 אלף שנות הומו־סאפיינס עיצבו אותי לרדוף יום שלם אחרי ארנבת, לא לקנות בשתיים בלילה פלאפל בשוק התקווה. אני מתוכנתת לחפש מזון, לא להדוף אותו. אני מאוהבת בחלק הזה שאומר, סורי, אין מה לעשות, אין איך להיאבק. עכשיו זה רק דגל לבן מול מקרר.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן