ג'ושוע כהן: עכשיו שעת ערב בירושלים. אנחנו משוחחים בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לפני 120 שנה, אחרי הפוגרומים באימפריה הרוסית, שלום עליכם הגיע לניו־יורק. קראתי על כך שהוא היה אחת מחוויות הקריאה הראשונות שלך, ובהקשר ישראלי זה אולי יישמע מוזר, כי הישראלים רצו לזנוח, או לפחות לשכוח את היידיש. מה אתה זוכר מהמפגש שלך עם שלום עליכם?
דויד גרוסמן: כפי שאמרת, זו הייתה חוויית הקריאה הראשונה שלי. אני חושב שהייתי בן שמונה או כמה חודשים אחרי גיל שמונה, כשאבא שלי נכנס לחדרי ונתן לי ספר קטן, עבה, עם כריכה אדומה, ואמר לי, "קח את זה, דאויד (במלעיל)", כך הוא נהג לקרוא לי. ואני לקחתי את הספר, והיה משהו בחיוך שאבי חייך כשהוא הגיש לי את הספר, כי הוא היה אדם סמכותי, אבל כשנתן לי את הספר היה חיוך ביישני־ילדי בזווית שפתיו. ואני טיפסתי על אדן החלון, שזה היה המקום האהוב עליי ביותר לקריאה, והתחלתי לקרוא. תוך חמש דקות נלקחתי באופן מוחלט בידי הספר הזה.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
