לא תהיה מלחמת אחים ובטח שלא אחיות. לא תהיה, מהסיבה הפשוטה שהאחים והאחיות שלנו קרובים מדי. זו לא קרבה מסוג "מה קורה אבאל'ה" או "אחי, מה עם ההזמנה שלי". זה באמת אבאל'ה או אח, אם לא שלך אז של בן זוגך. ובאופן מוזר, גם אם בערב פסח נתכנס יחד והם יגביהו כוס ויודיעו לך חגיגית שאת, במו ידייך, הרסת את המדינה ואת תודיעי להם שהם עיוורים וחצופים – את אוהבת אותם. כי בניכוי דעתם ומחצית אישיותם, הם אחלה של אנשים.
אנחנו ישראלים. אם יש משהו אחד שמשותף לכולנו, זה שאין לנו כלום במשותף. גם בין הקרובים לנו ביותר אין. למרות שכל משפחה יושבת לה ב"עבודת השורשים" שעשתה הילדה בתחילת התיכון על ענף משלה, אם תתקרבו, אתן תראו שמתוך כל ענף יוצא חוטר מטורלל. אחד עף ימינה, אחד שמאלה, אחד עף לרבי מלובביץ ואחד לקנדה. אנחנו ישראלים. פה זה לא אמריקה הדמוקרטית ואמריקה הרפובליקנית. יש שבטים, יש צביון, יש מגזרים, ברור שיש, אבל אין סטריליזציה.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן