יש בסדרה "החוצפה" עוד משהו שמעציב את הלב, כמעט טרגי: הניכור המוחלט. הגיבורים בסדרה לא רק מנצלים את העולם, אלא גם הוא מנצל אותם. הם כלואים בתוך בועה. הם מוקפים באנשים, ביועצים, במטפלים ובמתכנתים, אבל הם כל כך לבד. אולי זו לא תובנה חדשנית, אבל זה לא אומר שלא חשוב להכיר בה: יש משהו במציאות חיינו שמצד אחד כולם מחוברים לכולם, אבל במקביל, רמת הבדידות עולה. הדוגמה המובהקת ביותר היא האשליה של הקרבה שיש לנו עם כל מיני מעגלים חברתיים שיש לנו איתם קבוצה בווטסאפ, אך בזמן מפגש פיזי, כשכולם רוב הזמן בווטסאפ, אתה מבין שהקשר ביניכם אולי אינטנסיבי, אבל לא עמוק.
שורה תחתונה? או שתצפו בסדרה, או שתחשבו על השורה התחתונה שניסחתי ממנה, שמשמשת אזהרה לעתיד: ברגע שהמערכת יודעת לחזות את הצעד הבא שלך, ככל שהאלגוריתם מכיר אותך יותר טוב, ככה אתה הופך ליותר בודד.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
