יש ניצחונות שמשנים תודעה. ניצחון בכדורגל שווה שלוש נקודות, אבל מה שקרה שלשום בבלומפילד היה הרבה יותר מזה. מאז השער של אלטמן אני מקבל ווטסאפים כאילו התחתנתי. עובדתית היו חסרים עשרה סנטימטרים למטה כדי שעומר אצילי יהיה המלך, אבל איזה כיף שסוף־סוף אוהד הפועל ת"א לא צריך לשחק בנדמה לי. קל לומר שזה הניצחון הגדול ביותר שלנו בשנים האחרונות, כי לא ניצחנו הרבה, בטח לא עם תשוקה כזאת. אבל מה שיותר חשוב שהניצחון הזה יכול לשנות נרטיב של קבוצה.
בתחילת העונה כתבתי שברדה מסוגל להיות האיש שיחזיר את הצבע האדום לליגה, והוא בהחלט בנה קבוצה שמתחילה להזכיר את הימים היפים. כאוהד הפועל אני לא מחפש קונצרטים, תנו לי רגש טהור ואהבה לשחקנים שאוכלים את הדשא. תנו לי את קרייב שמזכיר לי יותר מהכל את גאבור הלמאי, ההונגרי שעשה את הפועל של שנות ה־2000. אלקוקין ובנימין בשקט יכולים להיות ממשיכיהם של תינוקות קשטן, ולמקין המתוק שבא משום מקום עוד ימצא את הרשת.
מעל כולם יש את סתיו טוריאל, הכדורגלן הטוב ביותר שלבש את החולצה האדומה בשנים האחרונות. אם הוא ישחק את הקלפים שלו נכון ויפנים שלהיות הפנים של הפועל זה יותר טוב מלהפוך ללגיונר איפשהו באירופה רבתי, אז זכינו בשחקן שיכול להירשם בדברי הימים של האדומים, לא פחות.
לצערי לא הייתי בבלומפילד עקב מחלה, אבל את החוויה לראות עם הבן שלי בבית אני לא אשכח עוד הרבה שנים. הנשיקות והחיבוקים שזכיתי להם בשער השוויון היו אהבה טהורה. כשאלטמן נכנס הילד אמר: "הוא ינצח את המשחק". אלטמן שהפך למוקצה כשנפצע לפני משחק הירידה לפני שנתיים היה הסמל להתפרקות הפועל. שנתיים אחר כך, עם מספר 51 על הגב שמסמל כמה שהוא לא נספר בקבוצה, הוא קיבל את ההזדמנות הנדירה להראות שהוא עדיין כאן. מול שער 5, מול שדי העבר, הוא שלח את הכדור עם כל הלב למקום המדויק. זאת האנושיות שהייתה חסרה לי כאוהד כל כך הרבה שנים. הדבר הזה שנקרא בני אדם מאוהבים בקבוצה. וזה כבר הרבה יותר מכדורגל.
