הפגישה הראשונה שלי עם אלי ויזל התקיימה בנובמבר 1983. כשנקשתי על דלת דירתו, אז במערב מנהטן, נפתחה הדלת ומולי עמדו שני אנשים. הופתעתי. את ויזל זיהיתי מיד, אך מיהו האורח, האיש השני שנפרד באותו רגע מן המארח? את התשובה קיבלתי מיד:
"תכיר, זה הסופר פרימו לוי".
שניים במפגש אחד, ועוד אילו שניים. הייתי נבוך מאוד; לא ידעתי מה אומרים ברגע כזה. עדיין לא הכרתי שום ספר של פרימו לוי בעברית, אך שמעתי על האיש. בקבוצת יבנה, שבה גדלתי, היה חבר, יוסף הרטום, יליד טורינו, בן גילו ובן כיתתו של פרימו לוי. שניהם למדו כימיה, אך משפחתו של יוסף הייתה ציונית ועלתה לארץ ב־1938, ואילו חברו פרימו לוי נשאר באיטליה ועבר את ייסורי הגיהינום של אושוויץ. כיוון שיוסף ידע על התעניינותי בספרות השואה, הוא סיפר לי באחת השבתות באריכות על חברו הטוב.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
