אני חי בתחושה שאנחנו לא באותו עמוד, אני וחברי הקואליציה. אני לא מאלה שחושבים שקץ הדמוקרטיה מתקרב בגלל חוק שקשור לבחירת שופטים ויוּחל מהכנסת הבאה, אבל אני כן מרגיש שאני ואלה שם בממשלה, שמדברים בכמעט שמחה על "דיפ סטייט" ו"תקציב נפלא" - אנחנו לא מתעוררים לאותם בקרים. לא נרדמים עם אותן המחשבות.
איפה אני? איפה שלפי הסקרים רוב העם שלנו: במנהרות. המחשבות שלי, הלב שלי, ההוויה שלי כולה נתונים לאלון אהל שמאבד את הראייה שלו מתחת האדמה, לזיוי וגלי, תאומים שכבר שנה וחצי מקבלים חצי פיתה ביום במקרה הטוב, ולשאר האחים שלנו במנהרות. רובנו חשים מועקה בלתי פוסקת מהחטופים ששם. האם זה מה שמרגישים גם חברי הממשלה? לצערי אני מתרשם שלא. הם בעולם אחר.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן