ההכנות שלי לפסח כוללות הסתגלות למחשבה שגם הפעם לא אברח לקצה השני של העולם. גם הפעם, שהיא כל פעם מאז שעמדתי על דעתי. בנוסף, התחלתי ניקיונות. אני ממרקת ומשפשפת את הפאסיב־אגרסיב שלי, מעקמת את גֵווי על מנת להשתופף באומללות ולדרוך באופן מכוון על תכולת כלי המטבח הכשרים המפוזרים למרגלותיי (שעליהם אחראי שוכן בית מסוג דוס). אני לא אברח מכיוון שעם כל הכבוד - ואין כבוד - אני היא המארחת. כל שנה אני בשוק מהעובדה שאני היא הדודה שפותחת את הדלת ומקבלת שלוש מגבות מטבח, וכל שנה אני עדיין אומרת "תודה" ו"לא הייתם צריכים". מה נשתנה?
הכל השתנה, בהחלט. ובכל זאת לא אברח, לא אצא לחופשי, לא אחיה את צו חירותי הפנימי הטוען שאי־אפשר להודות, להלל, ולשבח ישות שאינני מאמינה בקיומה, וגם אם הייתי מאמינה, ספק אם הייתי חושבת שהיא זאת שהוציאה אותנו מצרה ולא הכניסה אותנו אליה עם הנטייה שלה להיקשר בקשרי אהבה אובססיביים. מה אני, ברדוגו מול ביבי?
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף הספיישל הכפול של "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן