על קירות הבניינים שעוטפים בשמיכה רב־קומתית ומטולאת מרפסות את החצר הפנימית ברחוב אגריפס בירושלים, הדביק מישהו שלטים קטנים המכווינים לעבר “קפה בסמטה”. במובן הפיזי, אלו בהחלט נחוצים. בן אדם צריך שמישהו יגיד לו מתי בדיוק עליו לפנות שמאלה ולא ימינה למקום שבו מעולם לא היה. במובן הסמלי, לא היה בהם צורך. אנשים התמגנטו אל בית הקפה הזה באמצעות מצפן פנימי שהיה מכויל במדויק למקום, גם אם עד לא מזמן אפילו לא השתעשעו במחשבה לשתות קפה בירושלים בזמן הזה של השבוע.
הם הרי הולכים לשם, למקום המאבק, כל חייהם, וביתר שאת בשנים האחרונות, כשהמציאות היום־יומית בישראל מותירה בהם את התחושה לכך שדרך החיים שלהם בסכנה. הקפה – לא שתיתי, לא יודע – ממילא לא היה העיקר. גם לא הדניש קינמון, קרואסון החמאה ושאר מנות בית הקפה הטיפוסיות שמגישים שם וטובות ככל שיהיו, כנראה שלא שוות את זמנו של מישהו מאזור המרכז. מנוף, לו היה עוקר את המטבח ומכונות הקפה ממקומם ומניחם בכיכר דיזנגוף, נניח, היה הופך את בסמטה לעוד נמש על לחיו של ג'ינג'י. אבל כאן, בירושלים, זה לא סתם בית קפה. זה מעוז אחרון.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן