זה קרה ביום צילום לעונה השנייה של הסדרה שלי. היינו בבית החולים שיבא. מה שצילמנו יצא, אני מקווה, מצחיק ומרגש, ומה שיותר חשוב זה שזכינו לשתף גיבורי מלחמה שהתנסו קצת במשחק. לא משנה. באחת הסצנות הייתי צריך לחצות יחד עם עלמה זק הנהדרת את קומת הכניסה של בית החולים, וכל הזמן היה בפריים רובוט כזה שמנקה שם את הרצפה. אני לא מדבר איתכם על איי־רובוט זעיר ביתי, אלא ממש מעין רובוט המתנשא לגובה מטר, כזה שמשום מה אפילו עשו לו צורת עיניים קצת מקריפות והוא כל היום שוטף ומטאטא ויש שיאמרו גם מצלם את המתרחש. זה הקשה מאוד על הצילום, אבל לא היה איך לנתק אותו, לא הייתה לנו סמכות לעשות זאת, אז איש מתוק מההפקה נצמד אליו באחת המבואות וחסם לו את הדרך. אז במשך שעתיים, בכל פעם שעברנו לידו במהלך הסצנה שאותה עשינו שוב ושוב, ראיתי את איש ההפקה המסור בצד חוסם בגופו את הרובוט. כשהרובוט זז ימינה, הוא זז איתו; וכשזה זז שמאלה, הוא זז בהתאמה.
וכך אדם מההפקה הופקע מאיתנו לשעתיים, וכל תפקידו היה לא לתת לרובוט להפריע לנו. הוא שמר עליו כמו שחקן הגנה בקבוצת כדורסל. בכל פעם שחלפנו לידם, דימיינתי שהם כבר שונאים זה את זה, וחששתי שכחלוף הזמן, הבינה המלאכותית של הרובוט תגבר על איש ההפקה. אולי בפעם הבאה שאעבור שם אראה את איש ההפקה קשור בידיו ורגליו והרובוט רודה בו? ואולי הוא גם יקרא לרובוטים מהקומות האחרות, ויחד הם יסתערו על כולנו וינצחו?
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
