לרגע אחד אני נזכרת ביום ההוא, שבו הגענו רן ואני עם ציוד ההקלטה שלנו לבית המשפחה של רועי שלו ז"ל בכפר־יונה. זה היה זמן קצר יחסית אחרי 7 באוקטובר, רצינו להקדיש לרועי פרק בפודקאסט ההנצחה שלנו. ומהכל אני זוכרת איך עמדנו בפתח בית המושב היפה, הייתה שם גינה מהסוג שאני אוהבת, גינת בר מלאת חן, עם שיחים וצמחים שהורשו לגדול כמו שבא להם. דפקנו על הדלת אבל לא הייתה תשובה. "בטוח שקבענו איתו בארבע?" אמרתי לרן, והוא הינהן. חיכינו עוד רבע שעה בתוך הגינה, לא יודעים מה מחכה לנו בפנים, עד שהדלת נפתחה ושני כלבים פרצו החוצה. מאחוריהם עמד רועי ונראה כאילו הערנו אותו משינה עמוקה. רק שהיה ברור שזו לא הייתה שינה מהסוג הטוב, אלא כזו שבה מבקשים למות קצת רק כדי לא להרגיש את התופת שנפער כשאתה חי.
"מצטער שלקח לי זמן", הוא אמר וניסה להכניס פנימה את שני הכלבים שקפצו ונבחו, ואז אמר את המשפט שלא יוצא לי מהראש. שכלב אחד הוא הכלב של הבית, כלומר של המשפחה שלהם, והשני של מפל ושלו, "והוא לא מפסיק לנבוח לרגע מאז שהיא איננה", אמר ואז השתתק. ברגע ההוא, אפשר היה להרגיש את האבל שלו כמו עוד נוכחות דוממת וסמיכה באוויר, ממש לראות איך היגון הזה שוכב לצידו במיטה כל לילה וקם לענות אותו בבוקר. הכלב המשיך לנבוח בקול רם וצרח את הגעגועים למפל, אלו שמכלים את שניהם, אבל רועי עמד שם ולא יכול היה לדבר.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
