ואז העולם כולו נהיה שחור, וזה לוקח פרק זמן לא ברור עד שאני פותחת שוב את העיניים ומוצאת את עצמי שוכבת על הדשא. לרגע אחד אני חושבת "בסדר, סתם נפלתי". כי זה האינסטינקט הראשוני, לקום ולהגיד הכל בסדר, לצחוק מין צחוק גדול כזה של הא־הא, איזה פדיחות איתי, בטח כשאני מרימה ראש ורואה שני פועלים מאתר הבנייה הסמוך בוהים בי בתימהון גלוי. יש כזה עלבון גדול בלמעוד וליפול מול אנשים ברחוב. נפילה כזו מחזירה אותך מיד לאחד משני השלבים של החיים - או שאתה מרגיש כמו ילד, או כמו זקן. אז בפנים אני חוזרת להיות מיד ילדה, בא לי שאמא שלי תבוא עכשיו ותרים אותי על הידיים שלה ואני אבכה ואצרח בתוך החיבוק שלה.
עוד מבט ואני מגלה מה היה הדבר שבו נתקלתי, המכשול שהצליח להעיף אותי באוויר ולהפיל אותי ככה. זה גזע עץ כרות שמישהו גדע בצורה מאוד מרושלת, השאיר שם את כל הזיזים החדים וחתיכות הענפים המשוננות. כמובן שאיש לא טרח לשים גדר או תאורה מסביב למפגע, ועכשיו מסתבר שאחד מהזיזים האלו או שאולי כולם ננעצו לי בשוק של הרגל כשנפלתי על הגזע.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן