בתחילת ימיי כבחור ישיבה פחדתי מאלול. לא רק אני האמת. הייתה אווירה כזו של יראה. ראינו את חודש אלול כסוג של הכנה למלחמת פתע. האוויר בירושלים התחיל להתקרר טיפה בלילות, קול שופר היה נשמע מכל מיני מניינים במרחב, האמת היא שאפילו הריחות בירושלים השתנו. הימים הנוראים, ככה הרי קוראים להם, באמת היו נוראים. הסתובבתי עם תעוקה בלב. אלול היה חודש של מתח, של דין, של חשבון נפש נוקב. לא משהו קל או נעים לילד בכיתה ט', שגם כך צריך להתמודד עם לימודים הרחק מהבית.
לקח לי קצת זמן להבין שזה לא חייב להיות ככה, ושיש גם מודל אחר. שאלוהים, בחלק מהמקומות, אמנם מוגדר כמלך רם ונישא, אבל בחלק אחר כאב רחום וחנון. לקח לי זמן להבין שיש אמנם מודל של יראת השם, אבל יש גם מודל אחר לגמרי של אהבה. הרב קוק, בספרו "אורות התשובה", ספר שבנעוריי חשבתי שיש בכל בית בישראל, מדבר על התשובה כמשהו כמעט קוסמי. כחזרה של העולם אל מקורותיו הטובים.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
