"למה אתה רוצה להפסיק את זה, אני לא מבינה", רופאת המשפחה נוזפת בי. "אם הייתה לך סוכרת, היית מפסיק עם האינסולין סתם ככה? לא. אז אותו דבר; יש לך מחלת נפש, המוח שלך לא מייצר מספיק סרוטונין באופן טבעי, תיקח את הציפרלקס שלך!" אני מקשיב לה. כלומר, עד היום הקשבתי לה. כבר 15 שנה בערך שאני מקשיב ולא עושה עניין מהציפרלקס שלי. לוקח אותו כל בוקר, הוא מצידו לוקח אותי כל בוקר ביד לעבודה, וכמו כל מי שנמצאים יחד כל כך הרבה זמן, התרגלנו זה לזה.
אני עוד זוכר את תחילת הדרך, את הפרפרים בבטן, את הלילה הראשון שבו, אחרי אינספור התלבטויות, בלעתי את הכדור הראשון שלי אי פעם, וחיכיתי ללא־יודע־מה, אבל זה הפחיד אותי נורא. כעבור שבוע כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. למעשה, הרגשתי יותר טוב מאי פעם, בערך.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
