אני זוכרת במעומעם ארוחת צהריים משותפת בבית הוריי, רגע לפני שיואב, אשתו טל והתינוקת נסעו לעשות תארים שניים בארה"ב. זה היה מפגש די נדיר. אבא שלי ואבא שלו אמנם חברים מגיל שלוש וגם הנשים, משהתווספו, הפכו חברות, אבל אנחנו, הילדים, מיעטנו להיפגש. לא נסענו לחופשים משותפים ולא הוזמנו לבילויים הליליים שלהם שכללו עוד שני זוגות חברים שיחד נקראו "החבורה".
ובכל זאת, קל לי מאוד לדבר עם יואב, גם אם לא דיברנו 26 שנה - למעשה מאז אותה ארוחה. במהלך השנים, בדומה לאחי, הוא הפך לאיש הייטק, מונח שעם כל הרצון הטוב לא אומר לי הרבה מעבר לשמש האסוציאציות השגורה, ואני, בדומה לאחיו, פניתי ליצירה. אבל אנחנו בכל זאת הילדים של הורינו - דור הילדים הראשון של קום המדינה. אותה קומה, אותה בלורית שיער, אותו בית גידול חילוני, ציוני, שעוד כינה את מי שמעיזים לעזוב את המולדת "יורדים" או גרוע מכך "נפולת של נמושות". וממילא לא על הצלחותיו רציתי לדבר, זה עניין די ישן - כבר בגיל 38 נכנס לרשימת הצעירים המשפיעים של עיתון "גלובס" - אלא דווקא על זהות ועל הגירה.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן